מחשבות רבות בעקבות הכתבה "אמא אפליקציה", ידיעות אחרונות,

 "7 ימים", 19.4.2013

נא להכיר –  נלי, אחייניתי המקסימה בת האחד עשרה חודשים, תושבת מוסקווה, בת יחידה לשני הורים מוזיקאים. כפי שהינכם מבינים היא לא צריכה פיתוח קול, יש לה כישרון טבעי של זמרת אופרה. בחופשת פסח ארחתי בביתי את הקטנטונת עם הוריה הצמאים למנוחה. מזל ששני ילדיי היו גם בחופש, כך שהחלפנו משמרות ושמרנו על שוויון זכויות של כולם לבלות עם נלי בלי להגיע לאפיסת כוחות ... ובכל זאת, בנקודה מסויימת הדבר היחידי שהרגיע והציל את המצב היה מכשיר הקסם שבידיה. לא טעיתם – הסמארטפון המהולל!  הילדה השתתקה ברגע שסמארטפון הגיע לידיה...

לא אסתיר – בהתחלה נדהמתי. איך תינוקת בת פחות משנה מצליחה לזהות איכויות ממגנטות של הסמארטפון? לאחר מכן התחלתי לדאוג – האם זה מסוכן? האם זה חיוני? מה היא מבינה בעצם? בסוף מרץ יצאנו לטיול בצפון עם חברים,  אותם שיתפתי בעובדה מדהימה של השפעת הסמארטפון על הפעוטה היקרה שהתלוותה אלינו גם. רבים מחבריי ציינו שגם אצלם הסמארטפון והטאבלט נמצאים בתפקיד בייביסיטר, כאשר אין שום אפשרות אחרת באופק.

לאחר מכן נפלה לידיי כתבה של האנה רוזין מ"אטלנטיק" שתורגמה ופורסמה במוסף "7 ימים" ב-19.4.13. כתבה זאת עוררה תהיות ושאלות שהעסיקו אותי, כשראיתי את נלי הקטנה משחקת עם הסמארטפון. לדעתי, תמצאו עניין בכמה דברים שמצאתי שם.

קאלברט, חוקרת השפעת הטכנולוגיה על פעוטות וילדים בגיל הרך (סביב 32 חודש) ערכה ניסוי שהיה אמור לענות על סדרה של שאלות בעלות חשיבות רבה: האם פעוטות יכולות ללמוד מהאייפד? האם ילדים צעירים יכולים להעביר את מה שלמדו בו אל העולם האמיתי? אילו השפעות יש לאינטראקטיביות על למידה? איזה תפקיד יש לדמויות מוכרות בתהליך הלמידה של ילדים באייפד?

האמת שעדיין יש לנו יותר שאלות מאשר תשובות, מפלס הפחד גבוה והסביבה (הרופאים והפסיכולוגים) לא מעודדת במיוחד. אני מצטטת מתוך הכתבה "גם בעבר עודד כל מדיום חדש גינויים עם בואו לעולם והוכרז כאיום על אנשים צעירים: "רומנים זולים יהרסו את אמות המוסר שלהם", "משחקי וידאו יהפכו אותם לאלימים", "טלוויזיה תהרוס את עיניהם". כל אחד מאלה הואשם בפיתוי ילדים לבזבז את זמנם, שהיה אמור להתמלא בלמידת היסטוריה, משחק עם חברים או סתם חפירה בחול".

ועוד מתוך הכתבה: "ברור שלנו הדאגות המתמקדות בכח המח של ילדינו, ובמה שקורה לו בזמן שהם צופים במסך". בספרה המצוין "זמן מסך" העיתונאית ליסה גורנסקי מנסחת שלושה קוים מנחים מועילים לחשיבה על צריכת מדיה: התוכן, ההקשר והילד (Content, Context and Child) ומציבה סדרת שאלות כמו: האם, לדעתך כהורה התוכן ראוי? האם זמן המסך מהווה חלק קטן יחסית מהאינטראקציה של ילדך עם העולם האמיתי? היא מציעה לבנות את הכללים בבית לפי התשובות לשאלות אלה.

אין לי ספק שעולמנו נמצא בשינוי מתמיד, כל שינוי מבלבל וגורם לחששות, אך אל לנו לשכוח שכל חדש הוא ישן שנשכח היטב או חדש שבבסיסו נמצא רעיון עתיק יומין. קחו לדוגמא את הספר "כוח המשחק" ((The Power of Play, שנכתב ב-1973. שימו לב לציטוט הבא: " מהו הדבר שפעמים רבות גורם לתלמיד הפחות טוב להתקדם יותר בחיים מאשר התלמיד המצטיין, בעיקר במקצועות היצירתיים? זה וודאי יותר מכישורים מילוליים: כדי ליצור על האדם להיות בעל חוש הרפתקנות ושעשוע. קשיחות נדרשת כדי להתנסות וכדי להתמודד עם הסיכון של הכישלון. דרושים חוזק, כדי להתחיל הכל מהתחלה אם יש צורך, וערנות מספקת כדי ללמוד ממה שמתרחש. דרוש אגו חזק שיניע קדימה בחתירה אחר המטרה. מעל לכל, על האדם להיות בעל יכולת לשחק".

אני חושבת שהתשובה נמצאת איפשהו באיזון בין שתי הגישות, המגבילה מדי  והמתירה יותר מידי. ואל לנו לשכוח שאנו בסך הכל בני אדם... ברצוני לסיים במילים של דנה ספקטור, שכתבה בכתבתה "ילדי האקווריום" כך: "לפעמים אני פשוט מוכרת את כל מה שיש לי בשביל דקה של שקט, דקה אחת שבה אני לא צריכה להיות אמא מצטיינת וטוטאלית. כן, בדיוק כמו שההורים שלי היו שולחים אותנו לשחק בחוץ, אני שולחת את מאיה, בתי, לשחק בפנים, בתוך עולם המחשב..."

נחיה ונראה.....

נ.ב. כמה ימים אחרי שכתבתי את הרשומה , חשבתי לנכון להוסיף קישור לכתבה. בזמן החיפושים, מצאתי את הבלוג של עינת .באחד הרשומות היא מתייחסת לאותה כתבה , אך מזוית אחרת לגמרי. מדליק, לא?

מצרפת את הקישור לכתבה ממגזין "אטלנטיק":
http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2013/04/the-touch-screen-generation/309250/