רשימת סיכום - פרידה

היום, לאחר כתיבה ארוכת טווח ,  אני מרגישה בלוגרית קצת יותר מנוסה, למרות שלא שכחתי את החששות והפחדים העמוקים, שאחזו בי כששמעתי לראשונה על המשימה של כתיבת בלוג. כאישיות די מופנמת וסגורה לקח לי זמן להכנס לכתיבת בלוג באופן שיתופי. בתחילה השארתי את הרשומות עם שאלות לקהל הקוראים, לא מיהרתי לשתף ולגלות את דעותי.

לאחר קבלת המשוב הראשוני, העזתי יותר. התחלתי לראות את הקוראים לצידי, התעמקתי ופניתי לכתוב על תחומים שונים.  חשיבה מסתעפת הובילה אותי לראייה שונה: פתאום דבר הוביל לדבר אחר  ונוצרו קשרים לא צפויים בנושאים שעליהם עבדתי או חשבתי.

 תגובות של עמיתיי ללימודים מאוד עודדו אותי. כששמעתי שבעיניהם הרשומה שלי מעניינת, התמלאתי גאוה. זה לא אומר שמלאכת הכתיבה הפכה לקלה עבורי. כלל וכלל לא. המחסום וחוסר הביטחון השפתי הם המלווים הצמודים בכתיבתי. התלבטויות לגבי בהירות כתיבתי נשארו איתי עד עצם היום הזה.

 עוד עובדה מעניינת שחשוב, לדעתי , לציינה: הרגשתי את השפעתה של למידה על הכתיבה בבלוג. ככל שלמדתי יותר, כך הצלחתי לאתר את הקשרים בין התאורייה למעשה. נושאים שנחשפתי אליהם בקורסים שונים פגשו פתאום את המעשי, כמו ברשומה על למידה שיתופית, או על לוח אינטראקטיבי, והפכו את הלמידה והעשיה למשמעותיות יותר. הרגשתי שחשוב לי לחשוף ולשתף בהתנסויות מסוג זה.

דבר אחד בטוח – אם לא הייתי מקבלת משימה מסוג זה, בעד שום אוצר שבעולם לא הייתי מתיישבת לכתוב בלוג. דבר שני בטוח –  קצת נדבקתי בחיידק הכתיבה: כשאני נתקלת במשהו מעניין בכנסים, בקולנוע, בשיטוטיי הוירטואליים או בעיתונות, אני חושבת איך לשתף את קוראיי בבלוג...

אך, בכל זאת, בינתיים, להתראות, בלוג יקר שלי!:)

ווטסאפ – שייכות חדשה

המצאה גאונית נוספת שטכנולוגיה סיפקה לאנושות בשנים האחרונות היא ווטסאפ (WhatsApp). כן, אני חושבת שזאת המצאה גאונית. אנחנו כבר לא מוגבלים בזמן ובמקום, אנחנו לא מוגבלים בכמות המשתתפים בשיחה, אנחנו מוגבלים רק בפרטיות. אין לנו זכות להתעלם במודע, כי רואים שהיינו, רואים שראינו... בעיניי זה לטובה, כי בסופו של דבר, כדי לא לטבוע בים של שיחות שטחיות, לא נחוצות, נצטרך להחליט ולבחור מה משמעותי לנו ומה שולי.

לאחרונה הזדמן לי לקרוא את כתבתו של חנוך דאום"קבוצת לחץ" (מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 17.01.2014). חנוך דאום כותב כך: "התקופה הזו תזכר כתקופה אפלה בתולדות האנושות. השנים הללו של פריצת הדרך הסלולרית, של הפייסבוק והסמארטפונים והפיכתנו ליחידת תקשור ניידת שמשוועת ללייקים ומצלמת את חייה במקום לחיות, ובכן, יגיע הרגע שבו נתעשת ונתחיל להילחם בזה, כי את השנים היפות שלנו אנחנו מחמיצים כעת , בתוך דיון בלתי נגמר בקבוצות הווטסאפ". ואם עוד לא השתכנעתם ולא הבנתם איזו זוועה מחכה לנו, הנה ההמשך "התקופה הזו אפלה מסיבות טכנולוגיות רבות, אבל חוד החנית הן קבוצות הווטסאפ, שם מתנהל כרגע הקליימקס של בזבוז הזמן הטובעני והבלתי נגמר, שם מתקיים בלבול המוח הגדול של האנושות, ושם בתעלות הווטסאפ העולמיות שמגיעות למיליארדי אנשים, זורמת כמות מבהילה של אינפורמציה בלתי חיונית, בקצב מעורר פלצות..."

אני לא מתווכחת עם חנוך דאום, אך בעיניי אפשרויות בלתי מוגבלות של תקשורת בקבוצה – זאת גדולת הווטסאפ ולא הצרה שלו.  עלינו ללמוד לקחת אחריות לאיזו קבוצה להשתייך ומאיזו קבוצה לצאת. אם צירפו אותי נגד רצוני – כיצד אגיב? אשאר ואאלץ לשאת את השיחות, או אעזוב את הקבוצה במתן תירוץ כלשהו? ווטסאפ דורש פיתוח אופי – פתיחות, אחריות, אומץ ותעוזה, תכונות לגמרי לא רעות בעידן המודרני. בואו לא נשכח את הערך העליון שניתן לנו בהיותנו בני אדם - את חופש הבחירה.

בעבר כבר ניסו לראות בחידושים טכנולוגיים המצאות שטניות שיפגעו בנפש האדם, כבר דנו על השפעות פוגעניות של הטלפון והטלוויזיה (תזכרו בניל פוסטמן). הכל הסתכם באותה מסקנה: אנחנו שולטים בטכנולוגיה ולא היא שולטת בנו. חשוב לשמור על יחסי כוחות אלה, לזכור מה חשוב לנו כבני אדם.  

ולסיכום, קצת בהומור - פרופסור מעשיהו לייבניץ

של מי הילדים האלה 2: סיפורי דורות – רבות התובנות...

אני לא מצליחה להירגע אחרי הצפייה ב"שש פעמים".  המחשבה "מה קורה לנו?! מה עובר על הדור הזה?" רודפת אותי. ואז הגיעה שיחה מחברתי שחשפה בפניי את הסיפור של דורות ה-Z ,Y ,X.

הסתבר לי שפער התפיסות הבין דורי מושפע רבות מהתפתחות טכנולוגית מואצת. אנחנו,  דור ה-X (הוא כינוי לדור אשר נולד בעולם המערבי לאחר דור הבייבי בומרס. הכוונה לגל דמוגרפי של מי שנולדו החל מהשנים הראשונות של שנות ה-60 ועד לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. בני דור ה-  X להבדיל מהוריהם, שהיו נאמנים לאותו מקום עבודה, לאותה דירה ואותה מכונית במשך עשרות שנים,  נולדו למציאות שבה אמצעי התקשורת כמו רדיו וטלוויזיה תפסו מקום משמעותי. בני דור האיקס גדלו בחברה יותר רב-תרבותית, הם אחראים, ממוקדי מטרה, משימתיים ועושים דבר אחרי דבר. אני שייכת לקבוצה זאת:)

דור ההמשך הוא דור ה-Y, ילידי שנות ה-80 וה-90. דור ה-Y , הוא דור אשר נולד בעולם המערבי לאחר דור ה-X. דור ה-Y, במיוחד במערב, גדל לתוך ההאצה בפיתוחים הטכנולוגיים בתחום המחשבים, האינטרנט והסלולר והוא בעל נגישות לכלים ואמצעי תקשורת מתקדמים. הדור הזה גדל על מיצגים חזותיים ועולם המילים החל להתקצר ולהצטמצם בעבור בני הדור הזה.

מאפיינים בולטים של דור ה-Y הם יכולת ונכונות לעבודת צוות ועבודה בקבוצות, יכולת לפזר קשב ולטפל במקביל בשני נושאים לפחות. רובם בעלי מיומנות טכנולוגית ויכולת לימוד מהירה של מכשירים חדשים. הם שולטים היטב בטכנולוגיות מידע על כל גווניה.  דור זה מאופיין כחסר יוזמה יחסית לדורות הקודמים, אך עם מוכנות גבוהה ללמוד נושאים חדשים. הסטארט-אפים המוצלחים של העשור האחרון הם ההוכחה הכי טובה לכך.

הורי דור האיקס חשבו שיש לחנך ילדים ב"יד קשה",  עם הרבה עצמאות ואחריות.  דור האיקס, שזה אנחנו, מגדל את ילדיו באופן מנוגד: הילדים במרכז, פינוק יתר, גבולות לא ברורים. אחד המאפיינים העיקריים של הדור הזה הוא עיסוק עצמי מוגבר, הגובל לעתים בנרקיסיזם.‏ איך הורים נרקיסיסטיים כאלה יחנכו  את ילדיהם?!

בכתבה המצורפת עיתונאית מתארת מחזה מוכר לעין: חבורת נערים ונערות יושבת בדיזנגוף סנטר, מעוז המתבגרים החשוכים, כולם בראש מורכן. הסיבה היא לא פצעי בגרות, או מבוכה חברתית, אלא כי הם אוחזים בסמרטפון שהפך כבר מזמן לחברו הטוב של האדם. כך נראה דור ה-Z: שואל מה יש לחברים האנושיים כבר להציע?

בני הדור הזה – שמגיע מיד לאחר דור ה-Y – נולדו בין שנות ה-90' המוקדמות לתחילת שנות ה-2000.  הם יודעים טכנולוגיה כפי שאף דור לפניהם לא ידע; מחוברים באינפוזיה לרשתות חברתיות ובעלי יכולת תקשורת וורבלית מקולקלת.  זה הדור שגדל בצל האתגרים הרבים שניצבים בפניי העולם המודרני: טכנולוגיה, טרור ושינויי האקלים. של מי הילדים האלה – של טלוויזיה ופייסבוק, של סמארטפונים ונינטנדו, של Wii- ופליסטיישן או שלנו?

לאחר התעמקות בסיפור הדורות התבהר לי דבר חשוב: ניתן להבין התנהגויות של כל דור תוך התבוננות בגורמים שהשפיעו ועיצבו אותו. אם כל דור ישכיל לקבל את הדור הבא ללא ביקורת הרסנית, אלא מתוך הבנה של המציאות בה התהווה הדור, וללא פחד להשפיע ולהעביר את הערכים הנצחיים כמו אהבה, אכפתיות וחמלה, יהיה לנו עתיד.

אולי הייתי קצת פטתית בפסקה הקודמת, אבל אני באמת ובתמים חושבת שדווקא כעת להורים ולאנשי חינוך נחוצות נכונות והבנה, זהו רגע קריטי עבורנו.

ולבסוף, מהפרסומת של מכלל למנהל: להצלחה יש דרך! כמה נכון:)

מקורות והמלצות לקריאה:

דור ה-Z : מה הלאה?

הפרעת נפש חדשה: טכנולוגית

של מי הילדים האלה?

אני רוצה לשתף במחשבות שעלו לי בעקבות צפייה בסרט "שש פעמים". סרט שהעלה בי תהיות על האחריות שלנו כמבוגרים בעולמם המבולבל של המתבגרים. הסרט מתחיל מכך שנערה מתבוננת בתמונות שהיא עצמה מצלמת ומעלה לרשת. הנערה בודדה... כביכול, בסרט מתוארים חייהם הסוערים של כמה נערים "נורמטיביים", נערים אכזריים שמנצלים סיטואציה שבה הנערה זקוקה לחום ותשומת לב. הנערה באה מבית דל יותר, היא מתביישת במה שהיא ומשתוקקת שמישהו ייתן לה ערך, שיאהב אותה. החבר הטוב ביותר של כל נער או נערה בסרט הוא הנייד. דרכו מתקיימת תקשורת שלמה: הזמנות לפגישה באס אם אסים, שקרים ואף שליחת תמונות וסרטונים שעלולים להרוס חיים שעוד לא התחילו...

בעיניי, עולם הרגש העצום של סיון, הגיבורה הראשית, ריק. היא כל כך שקופה בעיני עצמה, כל כך נטולת רצונות פרט לאחד – "תקבלו אותי, תאהבו אותי", ניתן לראות זאת בעיניה. הנערים, יודעים לשחק איתה, לענות לה על הצורך הבסיסי שחסר לה בחיים והיא נופלת לידיהם בכל פעם מחדש. הסביבה שלהם רוויה במשחקי וידאו חדישים, בטלוויזיות ענקיות על הקיר וכמובן, בפלאפונים...

הוריהם של הנערים, גם הם "נורמטיבים", עיוורים לחלוטין למתרחש. דוגמא לכך היא סצנה שבה האם, אשר שומעת את הילד בן ה-13 מדבר באופן בוטה וגס עם חבריו על נושאים מיניים, בוחרת לסגור את הדלת ולהמשיך בעיסוקיה...היא לא עוצרת, היא לא שואלת ולא מתעניינת בנעשה. אבות שרואים תמונות פרובוקטיביות, מזעזעות בפלאפון של בניהם, צוחקים איתם בצוותא...

הסרט מתרחש בשכונת "בני טובים" עם נערים "רגילים". המקומות בהם מתרחשים האירועים האיומים הם מקומות שכל נערה ונערה מבקרים בהם בגיל ההתבגרות ומבלים בהם שעות רבות. על יד בית הקולנוע, בים, במסיבות ובחדרם הפרטי. האם לא הלכנו רחוק מדי? האם לא שכחנו להיות בני אדם? איך מציבים גבולות ברורים בעידן שכזה? ואיך נשארים משמעותיים, קשובים, מכילים ומכוונים ולא משאירים לאינטרנט, לפלאפונים ולחיי החברה לחנך לנו את הילדים מבלי שזה יוצא משליטתנו?

בעיניי הסרט מזמן שיח ציבורי על מצבה של החברה, על המקום שלנו, כמבוגרים, בחייהם של הנערים והנערות. האם הכל "כשר"? מה תפקידינו בחייהם? האם כל תשובה שהם נותנים לנו צריכה להתקבל והאם האמירה "אמא, את חופרת" היא אמירה שתדחף אותנו מילדינו הלאה או להיפך תדליק לנו נורה אדומה: "זהירות, התרחקתם!" אולי ניסיונות הנפנוף הללו (במקרה וכבר שאלנו שאלות ולא התעלמנו) מסתירים משהו איום שמתרחש ממש לידינו?

התשובה הקלה היא: "זה הדור של היום" או "זה תמיד היה כך". תשובות אלו מסירות מאיתנו אחריות ובעיקר משתיקות את המצפון.

המסקנה החשובה שלי: לא לתת לטכנולוגיה לחנך ולגדל את ילדינו – זה תפקיד שלנו וחלילה לנו לשכוח זאת. בראיון ב"שתיים על שתיים" ארז טל אמר ובצדק: "מי שחושב שהטלוויזיה תחנך את ילדיו טועה ובגדול", אך לנו למבוגרים האחראים היא הצליחה בבעיטה לפקוח עיניים בסרט המטלטל "שש פעמים".

חיים וירטואליים אחרי המוות – מדע בדיוני או מציאות מתקרבת?

השבוע נכסתי לשעור של ד''ר שרון הרדוף, המלמדת אותנו קורס "אוריינות דיגיטאלית" קצת באיחור.... חברות לספסל הלימודים כבר התחילו בהצגת הנושא והקרינו סרטון. התחלתי לראות את הסרטון והרגשתי שהלב שלי דופק במהירות. הבנתי שאני מקשיבה לנושא שלא חשבתי עליו עד אז...

הדיון שהתקיים בכתה די הפחיד אותי. מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על מה שנאמר, ממשיכה לדמיין את המצב המגוחך משהו של שיחות עם אנשים שכבר לא עמנו...

משום מה לא הצלחתי להניח לנושא הזה, אולי כי בחיים העוצמתיים שלי אין פסק זמן, אין רגיעה. הנושא ההזוי הזה, כנראה הכריח אותי להתמודד עם השאלות הפילוסופיות, שברגעים שגרתיים לא מבקרים את מוחי... התחלתי להרהר מהם חיים? מה אנחנו משאירים אחרינו? מה ממה שנשאר באמת משמעותי? למי זה משמעותי?

חומר שמצאתי ברשת, כשחקרתי את הנושא התחיל להפיג את הערפל, אך עדיין נשארתי  עם הרבה שאלות ותהיות...

מיתות של אנשים אהובים על כולנו הכריחו אותי לחזור לזה שוב ושוב. אריק איינשטיין וספי ריבלין, השמות האלה מדברים בעד עצמם. שניהם לא היו אנשי טכנולוגיה מובהקים, אבל הם היו אמנים, יוצרים עם מחוייבות גדולה לקהל.

כאשר אריק איינשטיין עבר תאונה נוראית, חל בו שינוי – התעורר בו רצון להתבודד, רצון לשקט נפשי ולשלווה. הוא המשיך ליצור ולכתוב. כאשר ספי נתקף על ידי מחלה אכזרית, שגזלה ממנו את קולו, הוא פנה למילה הכתובה. כשחשבתי על הקלטות והסרטים, על המערכונים וההצגות שאריק או ספי השתתפו בהם, הבנתי ששני הענקים האלה לעולם נשארים איתנו, כי תרומתם לתרבות הלאומית היא אדירה. הם נחרטו בזיכרוננו... ושם יחיו לנצח.

אריסטו ואביצנה (אבן סינה), לאונרדו דה וינצ'י וגלילאו גליליי – האם הם לא חיים בזיכרוננו? למרות שחיו בתקופה טרום-טכנולוגית עתיקה, הם השאירו מטען כה משמעותי לאנושות, עד ששמם  ופועלם מועבר מדור לדור. כיום גם באמצעים טכנולוגיים.

סבתא שלי ז"ל הייתה עבורי סמכות ודוגמה אישית שאין שנייה לה. היא נמצאת איתי תמיד: כשאני צריכה לקבל החלטה חשובה, אני חושבת על מה הייתה אומרת לי. כשאני מכינה אוכל, שהיא לימדה אותי לבשל, אני מריחה את הריח...

החיים לאחר המוות נמדדים במה שעשינו כל עוד היינו בין החיים, עד כמה משמעותיים היינו. כמובן, תמיד יהיה מישהו שייצמד להולוגרמה, אך בסופו של דבר מה שחי איתנו הוא הזיכרון הרגשי...

מקורות:

http://www.forbes.co.il/news/new.aspx?Pn6VQ=L&0r9VQ=LJJH