בשבוע שעבר, ב"7 ימים" קראתי את כתבתו של רענן שקד
"אבא רע", בה הוא מעלה את השאלה הפילוסופית מיהו אבא טוב. הוא מהרהר
בביצועיו האבאים וכותב כך: "...
וחוץ מזה אני במחשב עכשיו. חייב להיות במחשב עכשיו. זו העבודה שלי. כן, העבודה שלי
היא לבדוק מה חדש בטוויטר, ובפייסבוק, ובמייל. ובאתר הורדות לא חוקי של אלבומים
חדשים, ובגלל זה אני לא יכול להיות איתו (עם בנו) כרגע..."
כאן הגיע רגע
ההזדהות...
פעם כשהייתי יושבת בארוחת ערב עם המשפחה הייתי כל כולי איתם. היינו
משוחחים על איך היה היום לכל אחד מבני הבית ולעיתים קרובות היו מתפתחות שיחות
עמוקות בינינו. עם השנים העבודה פלשה לבית והשיחות התמעטו והזמן שאנו מבלים יחד
אף נעשה פחות איכותי מבעבר.
למה כל זה קורה? מאז הופעת המחשבים בבתים לפני כשני עשורים אנשים החלו
לקחת את העבודה הביתה על דיסק קשיח ובהמשך על דיסק און קי ולהשלים בבית את אשר לא הספיקו.
לאט לאט התפוקות עלו ואיתן גם הדרישות וכך נוצרה יותר ויותר עבודה שלא הייתה בעבר.
נדרשו יותר דוחות ודיווחים...
אך הצרה הגדולה החלה עם הופעת הסמארטפונים... איך ההמצאה הגאונית הזו
שינתה את חיי כולנו? אני שואלת את עצמי... ועונה לעצמי באותה נשימה... הניידים
המופלאים הפכו לכלי עבודה של ממש. הנה דוגמא... יוצאים לשבת בחוף הים עם המשפחה
ופתאום מתקבל מייל "דחוף" מהעבודה, אני חייבת לעשות מה שביקשו ממני
מהרגע להרגע וכך הבילוי המשפחתי הפך לענייני עבודה וגם אם החלטתי לדחות את המטלה
למאוחר יותר, ראשי אינו פנוי עוד לשיח עמוק אלא טרוד במטלה החדשה ש"נחתה
עליי".
איפה הגבולות שלי?! איפה הגבולות של מנהלינו? של העמיתים לעבודה?
היום כשהכל כל כך נגיש, נוצרה לגיטימציה להתייחס למייל כאל סוג של SMS שהמענה עליו כמעט מיידי
ובגלל שכולנו נותנים לזה לגיטימציה, אנו עובדים כמעט 24 שעות ביממה.
יש שיגידו שאני מגזימה ושבזכות הסלולארי התפנו להם שעות רבות יותר
לבלות בבית עם המשפחה, כי אם בעבר ישבו במשרד כדי לעבוד, הרי היום הם יכולים לשבת
בחוף הים ולצפות בילד הקטן משחק בחול ובזמן זה לבצע כמה מטלות או אולי לנסוע
לחו"ל ולעבוד משם בחופשה המשפחתית. אך האם באמת התפנה לנו יותר זמן עם המשפחה
או שאולי הזמן לא קובע אלא איכותו. כשאני מרוכזת במייל האם אני באמת מקיימת שיחה
משמעותית עם בני או שאולי זה כדי לסמן V?
עבור מורים הדילמה הופכת למסובכת עוד יותר:
לא רק עמיתינו או בעלי תפקידים או הורי תלמידים שזקוקים לנו נמצאים איתנו בתקשורת
וירטואלית מיידית. יש לנו קהל יעד שכלפיו אנו חשים מחויבות מסוג מיוחד. אני מדברת
על תלמידינו, שעבורם אנו מייצגים לעתים אותה אוזן קשבת מצילה. אז איך אפשר להתנתק?
איך אפשר לסנן ? איך אנחנו עצמנו נשאר אותם הורים קשובים שנמצאים כאן ועכשו ולגמרי
עם הילד?
אני רק יודעת שהעולם משתנה, ומושגים של
הורה רע או הורה טוב עדיין מעסיקים את כולנו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה