אני רוצה לשתף במחשבות שעלו לי בעקבות צפייה בסרט "שש
פעמים". סרט שהעלה בי תהיות על האחריות שלנו כמבוגרים בעולמם המבולבל של
המתבגרים. הסרט מתחיל מכך שנערה מתבוננת בתמונות שהיא עצמה מצלמת ומעלה לרשת.
הנערה בודדה... כביכול, בסרט מתוארים חייהם הסוערים של כמה נערים
"נורמטיביים", נערים אכזריים שמנצלים סיטואציה שבה הנערה זקוקה לחום ותשומת
לב. הנערה באה מבית דל יותר, היא מתביישת במה שהיא ומשתוקקת שמישהו ייתן לה ערך,
שיאהב אותה. החבר הטוב ביותר של כל נער או נערה בסרט הוא הנייד. דרכו מתקיימת
תקשורת שלמה: הזמנות לפגישה באס אם אסים, שקרים ואף שליחת תמונות וסרטונים
שעלולים להרוס חיים שעוד לא התחילו...
בעיניי, עולם הרגש העצום של סיון, הגיבורה הראשית, ריק. היא כל כך
שקופה בעיני עצמה, כל כך נטולת רצונות פרט לאחד – "תקבלו אותי, תאהבו
אותי", ניתן לראות זאת בעיניה. הנערים, יודעים לשחק איתה, לענות לה על הצורך
הבסיסי שחסר לה בחיים והיא נופלת לידיהם בכל פעם מחדש. הסביבה שלהם רוויה במשחקי
וידאו חדישים, בטלוויזיות ענקיות על הקיר וכמובן, בפלאפונים...
הוריהם של הנערים, גם הם "נורמטיבים", עיוורים לחלוטין
למתרחש. דוגמא לכך היא סצנה שבה האם, אשר שומעת את הילד בן ה-13 מדבר באופן בוטה
וגס עם חבריו על נושאים מיניים, בוחרת לסגור את הדלת ולהמשיך בעיסוקיה...היא לא
עוצרת, היא לא שואלת ולא מתעניינת בנעשה. אבות שרואים תמונות פרובוקטיביות,
מזעזעות בפלאפון של בניהם, צוחקים איתם בצוותא...
הסרט מתרחש בשכונת "בני טובים" עם נערים "רגילים".
המקומות בהם מתרחשים האירועים האיומים הם מקומות שכל נערה ונערה מבקרים בהם בגיל
ההתבגרות ומבלים בהם שעות רבות. על יד בית הקולנוע, בים, במסיבות ובחדרם הפרטי.
האם לא הלכנו רחוק מדי? האם לא שכחנו להיות בני אדם? איך מציבים גבולות ברורים
בעידן שכזה? ואיך נשארים משמעותיים, קשובים, מכילים ומכוונים ולא משאירים
לאינטרנט, לפלאפונים ולחיי החברה לחנך לנו את הילדים מבלי שזה יוצא משליטתנו?
בעיניי הסרט מזמן שיח ציבורי על מצבה של החברה, על המקום שלנו,
כמבוגרים, בחייהם של הנערים והנערות. האם הכל "כשר"? מה תפקידינו
בחייהם? האם כל תשובה שהם נותנים לנו צריכה להתקבל והאם האמירה "אמא, את
חופרת" היא אמירה שתדחף אותנו מילדינו הלאה או להיפך תדליק לנו נורה אדומה:
"זהירות, התרחקתם!" אולי ניסיונות הנפנוף הללו (במקרה וכבר שאלנו שאלות
ולא התעלמנו) מסתירים משהו איום שמתרחש ממש לידינו?
התשובה הקלה היא: "זה הדור של היום" או "זה תמיד היה כך". תשובות אלו מסירות מאיתנו אחריות ובעיקר משתיקות
את המצפון.
המסקנה החשובה שלי: לא לתת לטכנולוגיה לחנך ולגדל את ילדינו – זה תפקיד
שלנו וחלילה לנו לשכוח זאת. בראיון ב"שתיים על שתיים" ארז טל אמר ובצדק:
"מי שחושב שהטלוויזיה תחנך את ילדיו טועה ובגדול", אך לנו למבוגרים
האחראים היא הצליחה בבעיטה לפקוח עיניים
בסרט המטלטל "שש פעמים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה