צמיחת הסקרנות

"כל ההתחלות קשות", פתגם ידוע זה משקף את מה שאמרתי לעצמי, כאשר התבשרתי שאחוייב לכתיבת בלוג.

אך הוא אינו משקף מה הרגשתי. הרגשתי פחד, שמפלסיו הגיעו עד אימה. שאני אכתוב?! ראש מתמטי, ריאלי לחלוטין. "אני לא טובה בזה", אמרתי לעצמי מאז לימודיי בבית ספר יסודי, מצד שני אני מחויבת, במאה אחוזים מחויבת...

ברגע שהמודעות ובעיקר מחוייבות השתרשו, החלטתי לכתוב ויהי מה... בהתחלה העסיק אותי חיפוש נושאים. גיליתי שמה שקרוב לעולמי האישי, למשפחתי יוצא בכתיבה בצורה זורמת. הכתיבה בבלוג הזכירה לי נהיגה, הרי אני לא לבד בכביש, יש נהגים אחרים, במקרה שלי קוראים... מה יחשבו על כתיבתי? האם ירצו להמשיך לקרוא? האם יגיבו? כעבור זמן מה התחלתי להרגיש איזה דחף תחרותי – רציתי להביא נושאים שיהיו רלוונטיים לרבים מקוראיי. חשתי את האחריות של כתיבה לקהל, אולי בלתי נראה, אך בהחלט קהל בוגר וביקורתי. זה הלחיץ וקצת הפחיד. בראייה לאחור, אני חושבת שזה היה הרגע שבו נכנסתי למים עמוקים. הרעיונות התחילו לזרום, חלקתי את מחשבותיי והרהוריי בכנות, שאלתי הרבה שאלות. עדיין לא הרגשתי בשלות להביע את דעותיי באופן נחרץ או לתת עצות ומענים לפי השקפותיי. בדיוק בזמן הזה הגיע המשוב של המחצית.

אני יכולה לומר שהמשוב חד משמעית השפיע על אופן כתיבתי במחצית השנייה. לפתע ראיתי שמתייחסים לכתיבה שלי באופן רציני, מבינים ומעריכים את מאמציי ומאמינים כי אני יכולה ומסוגלת לשפר עוד, מסוגלת להגיע למורכבות ולרמות חשיבה גבוהות יותר. והשתדלתי...

 "צמיחת הסקרנות" – כך הייתי מגדירה את כתיבתי במחצית השנייה. במחצית הראשונה ספגתי מידע רב בקורסים מגוונים, נחשפתי לחידושים ולעבודה מעשית מרתקת. רציתי לדעת יותר, להבין יותר וגם רציתי לשתף את כל אלה שיש להם נגיעה לעניין. פעמים רבות ראיתי שעמיתיי לקורס כותבים על אותם נושאים. הרגשתי סוג של אחווה, זה ליווה אותי בעבודה ובמקומות אחרים. החשיבה שלי התרחבה – יכולתי בו-זמנית להתעסק בכמה רעיונות, לפתח אותם ולהגיע למסקנות, ביקרתי בפורומים של אחרים וקראתי הרבה. 

אני יכולה לומר על עצמי שרמת החששות שלי מכתיבה ירדה, אני אפילו נהנית:)

 ובנתיים , גמר חתימה טובה, חופשה נעימה וכתיבת מגירה פורייה...