עוד
לפני כמה שנים הרגשתי שאני אדם פרטי, ביתי – מבצרי, עבודתי – מקלטי... היום אני
לגמרי לא בטוחה... בעקבות פרשת אדוארד סנודן הביטחון הזה, שיש לי מרחב פרטי שהוא רק שלי התערער לחלוטין. הרגשתי שכל אחד מאתנו הוא
דמות ב"מראה שחורה" (Black Mirror) בפרק השלישי של העונה הראשונה הנקרא "כל
ההיסטוריה שלך". מי שלא ראה את הסדרה – מומלץ ביותר! (הקישור לצפייה ישירה)
לדעתי,
יוצר הסדרה העלה סוגיות שישפיעו באופן בלתי הפיך על גורל האנושות . צ'ארלי ברוקר
הסביר כך את שם הסדרה
ל"גרדיאן":"אם טכנולוגיה היא סם,
וזה באמת מרגיש כמו סם, אז מהן בדיוק תוצאות הלוואי? סדרת הדרמה "מראה
שחורה" מתקיימת באזור שבין הנאה לאי נוחות. "המראה השחורה" של
הכותרת היא זו שתמצא בכל קיר, בכל שולחן, בכל כף יד: המסך הקר והמבריק של הטלוויזיה, הצג או הסמארטפון".
עוד
קצת רקע מתוך ויקיפדיה היקרה... מראה שחורה (באנגלית:
Black Mirror) היא מיני-סדרת דרמה
טלוויזיונית בריטית בת שתי עונות, שלושה פרקים
כל אחת, שנוצרה על ידי צ'ארלי ברוקר ועוסקת בהשלכות אפשריות של
אורח החיים המודרני על עתיד האנושות. ברוקר ציין כי "לכל פרק יש ליהוק,
תפאורה ואפילו מציאות שונים. אבל כולם עוסקים בדרך שבה אנחנו חיים בהווה ובדרך בה
אנו עלולים לחיות בזמן הקרוב אם לא נשים לב". הסדרה הופקת על ידי Zeppotron עבור Endemol.
פרק שלישי – כל ההיסטוריה שלך
מתוך וויקיפדיה:
בפרק
זה ממשיך הבמאי לבחון את גבולות חדירת הטכנולוגיה לימינו. גם בפרק הזה מוצגת
מציאות מוקצנת בעתיד הלא רחוק, שבה לכל אדם יש אפשרות לקטלג וליצור ארכיון של כל
זיכרון שראה בחייו. הפרק מתאר איך הטכנולוגיה לא גורמת בהכרח לאושר לאנושות אלא
מאפשרת חדירה למרחב הזכרונות הפרטיים של כל אדם ולמצבים לא נעימים. לא סתם מוחנו
מעדיף לפעמים להשכיח מאורעות שעברו עלינו.
הפרק
נפתח כשבחור בשם ליאם נמצא בראיון עבודה. בסופו הוא עולה על מונית בדרך לשדה
התעופה ומשם הביתה. במונית הוא עובר על ההתרחשות ועל הבעות הפנים של המראיינים
בזמן הראיון. הוא מגיע לשדה התעופה שם בודקים את הזיכרונות שלו לפני הטיסה, לבדוק
שלא ביצע פשע במהלך השעות האחרונות. כשהוא נוחת הוא מגיע למפגש חברים של אשתו
ופוגש שם בבחור בשם ג'ונאס. ליאם מגלה במהלך הערב עדויות שונות לכך שבין ג'ונאס
לאשתו, פיון, הייתה מערכת יחסים לפני שהכירו. בהמשך הערב נהייה ליאם אובססיבי יותר
ויותר לעבר של אשתו ושל ג'ונאס, עבר שאשתו ניסתה להסתיר ממנו. ליאם קם בבוקר שאחרי
ונוסע שתוי לבית של ג'ונאס, דורש ממנו למחוק את קבצי הזיכרון שיש לו על אשתו. בזמן
שהוא מאיים עליו, הוא רואה על מסך הטלויזיה זיכרון מלפני 18 חודשים, דבר שמאמת את
העובדה שאשתו בגדה בו עם ג'ונאס. ליאם חוזר הביתה ומתעמת עם פיון בדבר העובדה הזו
ודורש לדעת האם הבת שלהם אכן שלו. בסוף הפרק רואים את ליאם לבד בביתו, ללא פיון או
הבת שלהם. הוא עובר על הזיכרונות שיש לו מפיון ומחליט להוציא מתוכו את השבב כדי
שלא יוכל להשתעבד יותר אליו. הפרק נכתב בידי ג'ס ארמסטרונג ובוים בידי בראיין
וולש.
אם
"מראה שחורה" הציגה מציאות בדויה, אדוארד סנודן העמיד לפני כולנו עובדות לאחר
שהדליף מידע רב מתוך מאגר הנתונים של סוכנות ה-NSA האמריקנית לעיתון הגארדיאן,
מה שהוביל לחשיפתה של תוכנת הריגול Prism, נוצרה
סערה סביב נושא הפרטיות ברשת שעדיין לא שככה. הגארדיאן פרסם כי ה-NSA מפעיל מערכת איסוף נתונים בשם "XKeyscore" שעל
פי הגדרת ה -
NSA היא המערכת שמצליחה לאסוף נתונים בצורה הכי מעמיקה.(מתוך http://www.feeder.co.il/article-another-nsa-surveillance-program-was-exposed-1000867261)
ב-9 ביוני בראיון לגארדיאן סנודן טען,
כי "כשאני יושב מול המחשב, אני יכול לבצע האזנות סתר לך, לרואה החשבון שלך,
לשופט פדרלי, או אפילו לנשיא ארה"ב, כל עוד יש לי כתובת אימייל של אותו
אדם". אמירה זו נתפסה תחילה כהגזמה, ואף היו אלו שטענו כי סנודן משקר. מייק
רוג'רס, יו"ר הוועדה שמפקחת על קהילת המודיעין האמריקאית, טען כי "הוא
משקר. זה בלתי אפשרי לעשות מה שהוא אומר שהוא מסוגל לעשות". עם זאת, נראה כי
סנודן דווקא אמר את האמת.
בתוך המסמכים שהועברו לגארדיאן,
נמסרו גם חומרי הדרכה רשמיים של ה- NSA שמיועדים לאנליסטים, על
מנת שאלה ילמדו את מערכת הXKeyscore- . בחומרים הללו נכתב כי המערכת מסוגלת לעקוב
אחר "כמעט כל פעולה שמשתמש טיפוסי מבצע באינטרנט", וזה כולל לקרוא את
המיילים של המשתמש, אתרים שבהם הוא ביקר, חיפושים שהוא ביצע, שיחות פרטיות
בפייסבוק (ולמעשה כמעט כל תוכן מפייסבוק), ואף את רישום השיחות שלו בטלפון
הסלולרי. בנוסף, יכולים האנליסטים לעקוב "בזמן אמת" אחר הפעולות של המשתמש,
כלומר בזמן שהוא מבצע אותן.
החלק
המקומם באמת בסיפור הוא הקלות שבה יכולים אנליסטים להגיע לכל פריט מידע שנאסף
במאגר הנתונים העצום שבו מתועדים כל נתוני המעקב. כל מה שצריך אנליסט לעשות בכדי
להגיע למידע הוא לספק תירוץ רופף לסיבה שבגינה הוא צריך זאת. סנודן טען בראיון
לפני חודש וחצי כי "נדיר שביקשו מאיתנו (אנליסטים) הסברים על חיפושים
שביצענו". במצב רגיל היה צריך להיות צו של שופט בכדי להשיג מידע פרטי כזה, במצב רגיל היה צריך להיות צו של שופט בכדי להשיג מידע פרטי
כזה, אך נראה כי ב-NSA התעלמו מצורך זה.
למרות
זאת, ראוי לציין כי מהמסמכים המודלפים עולה כי מאז 2008 נתפסו כ-300 טרוריסטים
בזכות המודיעין שנאסף במערכת זו, כך שהיא בכל זאת הצליחה לעזור בפעילות נגד טרור. אני
כמו כותבי המאמר שואלת את אותה השאלה - על
כמה מהפרטיות שלנו ברשת אנחנו מוכנים לוותר בכדי לאפשר למערכות הבטחון להגן עלינו
בצורה יעילה יותר?
לפי המאמר, נכון לעכשיו, לא נראה שמישהו באמת
שואל אותנו. אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם צריך לשאול אותנו?! או שהמציאות החדשה
שהולכת ומתעצמת, מצמיחה עור וגידים, מעמידה בפנינו אתגר חדש? האם היא תאלץ אותנו להיות אנשים טובים יותר, מוסריים
יותר, מקבלים קשת רחבה של דעות ושונות ולא תהפוך אותנו לחברה של מתחסדים, המחפשת
להעניש ומבטלת את האדם?
אני רוצה
להאמין שבידינו לבחור נכון את דרכינו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה